אני: תמרי, את יודעת שפעם לפני המון המון שנים גם אני עליתי לכיתה א'?
תמרי: אה הא…
אני: כן, אבל כשאני עליתי לכיתה א' בית הספר שלנו נראה אחרת לגמרי מבית הספר שאת תלכי אליו
תמרי: אה הא…
אני: כן, כן, למדנו במבנה צפוף, אפור ומבאס, מוקף בגדר גבוהה כל כך שבקושי ראינו את השמים. לא היה לנו מזגן, ודווקא כן היו מורות קשוחות שהכריחו אותנו לשנן, העמידו בפינה ולפעמים אפילו הפליקו לנו… את מאמינה???
תמרי: אה הא…
אני: את יודעת שלא היו לנו כל כך הרבה חוגים מעניינים, לא היו דשא ענקי, טיולים בטבע ופעילויות בחוץ וגם לא סדנת משחקים צמודה לכיתה
תמרי: אבא, אתה יכול לזוז, אתה מסתיר לי את 'מפרץ ההרפתקאות'…

המסקנה הראשונה שלי מהשיחה הפורה הזאת הייתה שבניגוד לכל ההבטחות שהבטחתי לעצמי, אני הופך להיות הורה טרחן ונודניק, בדיוק כמו שהיו ההורים שלי.
המסקנה השנייה הייתה שהעלייה לכיתה א' מעסיקה אותנו ההורים לא פחות, וכנראה הרבה יותר מכפי שהיא מעסיקה את הילדים.

לא יודע מה איתכם, אבל אצלנו משננים כבר חצי שנה שמות של מורים, עושים חשבונות של מס' ילדים בכיתה ומס' כיתות במחזור, פותחים קבוצות וואצאפ ומנהלים ויכוחים אל תוך הלילה בשאלה הרת הגורל – מה עדיף – תיק של 'הלו קיטי' או של 'אלזה ואנה'.

כמו כל הורה מודרני טוב אני משתדל להיות רגיש ו'מכיל' ולעשות מקום לפחדים ולחששות שהאירוע המכונן הזה עשוי לעורר אצל הילדה, אבל מרוב מודעות כמעט שכחתי להסתכל עליה. כשנזכרתי, ראיתי שהיא בעיקר מתרגשת, שמחה ומצפה…
חרדות? הן בעיקר של אשתי ושלי. אולי זה בגלל שהחינוך היה שיקול משמעותי במעבר שלנו צפונה, אולי בגלל שככה זה הורים, אולי זו העובדה שאנחנו יוצאי העדה החרדתית הזאת שמכינה אוכל בצבע אפור.

זה הזכיר לי שוב כמה ילדים הם חכמים. כמה כח יש בתמימות שלהם וכמה אנחנו יכולים ללמוד מהם. אחרי תחקירי עומק רציניים אני יכול לומר במידה גבוהה של ודאות שממש כמו שדמיינתי בפנטזיות שלי, בית הספר הקיבוצי האזורי הוא באמת מקום קסום, עם מרחבים ירוקים, אווירה נינוחה ורוח אחרת. אני משוכנע שהמתקנים איכותיים, שרמת הלימוד גבוהה ושהמורים בבית הספר הזה אשכרה רואים את הילדים, אבל עם כל הכבוד להם (ולגמרי יש כבוד), בשבילי ברור לגמרי מי המורים הכי טובים בכיתה א' השנה. אלה הילדים שלנו, ואחרי שראיתי את בית הספר החדש שלהם, אני לא יכול כבר לחכות לשיעורים הבאים…