זה בטח היה בגיל 28 או משהו כזה.
יצאתי מהמקלחת, נעמדתי מול הראי וניסיתי לסדר את השיער ככה שייראה כאילו לא סידרתי אותו. הזזתי קצת ימינה, קצת שמאלה ופתאום הבנתי שבאמת יש שם קצת…
לא יכול להיות!
לאבא שלי יש בלורית שאלביס היה חותם עליה וסבא שלי הלך לקבר בלי לאבד שערה.
ההכחשה החזיקה מעמד בדיוק יומיים, עד שידידה שפגשתי הכניסה את המילים 'שיער' ו'דליל' באותו משפט והפכה את זה לעובדה.
הרחמים העצמיים שבאו בעקבות הגילוי נעו בין "איזה בחורה תשתין לכיוון שלי" לבין "ב-40 שנה הקרובות אני הולך להוציא הרבה יותר על קצף גילוח", אבל אז עוד לא יכולתי להבין עד הסוף את המשמעויות. בגיל 28 אף אחד לא מספר לך שאת כל מה שתאבד בראש, אתה הולך להרוויח בכתפיים, באזניים, בגב, וכן, גם בגב התחתון. התחתון מאוד.
אף אחד לא מכין אותך לשריטות האיומות שמשאיר כל ענף מקרי או לילדים שמסתלבטים עליך כשאתה מביא את הבנות לגן.
על כל אלה עוד אפשר להבליג, אבל בזמן האחרון קורה משהו חדש: השכונה החדשה בקיבוץ נותנת גז, והמדרכות שעד לפני חמש דקות היו מלאות בעיקר בקלנועיות של זקנים, התמלאו פתאום בעגלות של תינוקות. כשאתה צועק: "נועה, עומר, בואו הביתה!" עשרים זאטוטים מרימים את הראש וכבר כמה פעמים נתקלתי בתופעה משונה.
מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני
זה הולך ככה: אני מטייל לי לתומי על אחת המדרכות, וממול מתקרבת אמא צעירה, מחזיקה בידו של ילד חמוד. הילד קולט אותי, מרביץ חיוך גדול ורץ לעברי בצעקות "אבא! אבא!". זה לוקח לי רגע, אבל בסוף אני מבין שהוא מתכוון אלי.
בפעם הראשונה שזה קרה הסתכלתי בבהלה על האמא. הראש התחיל להריץ במהירות בילויים מזדמנים מתקופות אחרות; רגע, יכול להיות ש…?!… תסריטי אימה על תביעות אבהות הפכו פתאום מוחשיים מאוד ואני כבר ראיתי איך הבית החדש שאנחנו בונים הולך לי על מזונות. האמא שממול פתחה את הפה ואני כבר חיכיתי ל: "זוכר את המסיבה ההיא באלנבי?". אבל היא רק אמרה בחיוך נבוך: "מצטערת… הוא קצת התבלבל – גם לאבא שלו יש קרחת…"
מצד אחד – נגולה אבן מליבי (ומהמשכנתא שלי), אבל מצד שני – אני מודה שטיפה נעלבתי. מה, באמת יש עוד אלף כמוני? אני עד כדי כך לא מיוחד?
אז אם מישהו מועדת הקבלה של הקיבוץ קורא את זה, אפשר בבקשה להכניס קריטריון חדש לדרישות הסף של הועדה?
משהו כמו: 'עדיפות לבעלי שיער שופע'
תודה.
