זוכרים את הקיבוץ של פעם? זה שהחברים בו היו אוכלים ביחד 3 ארוחות בחדר האוכל, עובדים ביחד במטעים ובשדות, רוקדים ביחד ריקודי עם בערב ובמקרים מסוימים גם מסיימים ביחד את הלילה? אז לשמחתכם (או שלא…), הקיבוץ הזה הוא היסטוריה.
לביחד של היום קוראים קהילה, אבל מה זה בעצם אומר (חוץ ממבחני ההתאמה שהייתי צריך לעבור בכניסה)? לא יודע מה איתכם, אבל מבחינתי זה פשוט להפגיש אנשים. אז לפני כמה חודשים החלטתי לנסות להפגיש אותם על בגדי ספורט והחלטתי לארגן משחקי כדורסל בקיבוץ. הקרדיולוג שלי מוזמן לצנן את ההתלהבות – אני לא באמת בעניין של ספורט, אבל כשבמרחק של 4 דקות הליכה מהבית יש לך אולם כדורסל מדוגם, שאתה לא צריך לשלם על השימוש בו(!!!), זה פשוט בזבוז לא לשחק.
נשמע טוב, נכון? אז זהו, שבשבוע שעבר זה לא הרגיש מי יודע מה, כשדפקתי את הקרסול במאבק על הריבאונד. ברגעים כאלה המושג 'סל-בריאות קהילתי' נראה פתאום רלוונטי מתמיד, אבל עם כל הכבוד לקהילה, המזכיר כנראה לא ישים לי קרח על הרגל. "בשביל זה יש לי אישה אוהבת שמחכה לי בבית", חשבתי לעצמי; רגעים כאלה הם הזדמנות הפז שלה להפגין חמלה וחום ולהראות כמה היא אוהבת אותי. "כואב לך?", "להביא לך משהו?", "מה להכין לך לאכול?", "תנוח, אני כבר אסדר…" הם דוגמאות למשפטים שגבר יעשה הכל כדי לשמוע. כולל לנקוע את הרגל.
הבעיה עם מתקפת הרוך הנשית הזאת היא שימיה (שלא להגיד- שעותיה / דקותיה / ובמקרה שלי – שניותיה) ספורים, והיא נוטה להתהפך עליך במהירות. ברגע שמתברר לאחות הרחמנייה שלך שאתה לא עומד למות, החמלה הופכת פתאום לכעס נורא.
היא אולי תתאפק לא להגיד לך את זה, אבל תהיה בטוח שבלב היא רותחת עליך. איך עשית לה את זה?! למה היא צריכה לפרפר כמו משוגעת בין אוכל – כלים – מקלחות – השכבות וכו' בזמן שאתה שוכב על הספה כמו ראיס עם הרגל למעלה ועוד עושה לה פרצוף מסכן?!
אם רצה הגורל ובטלוויזיה משודר בדיוק משחק שחיכית לו חודשים (מה שכמובן קרה), די במבט זועם אחד ממנה כדי לגרום לך להעביר ערוץ בהתרפסות. בשלב הזה כבר ברור לגמרי – הקורבן האמיתי של הפציעה שלך הוא בכלל היא.
זה הזמן לקלל את חיי הקהילה הנפלאים שהביאו אותך לנקודה הזאת מלכתחילה, ולהיזכר בנעלי הכדורסל הגבוהות שהתקמצנת לקנות, ושכנראה היו מונעות את הפציעה. תהיה בטוח שהארוחה במסעדה (כולל יין וקינוח), אליה תצטרך לקחת את הגברת כפיצוי תעלה לך הרבה יותר.
מסקנה: בבריאות לא חוסכים…
