"אתה בא לרוץ איתנו במירוץ הר לעמק?" שאלה אותי חברה מהעבודה לפני כמה ימים.

בסקירה זריזה, אני מצליח להיזכר בלפחות 10 מקרים נוספים בהם הוזמנתי לרוץ בזמן האחרון. תנו לי לחסוך לכם את המתח – אף אחד מהמקרים האלה לא הסתיים בזיעה ודופק 120. פעם האשמתי את האדידס הישנות שלי, פעם את מזג האוויר, פעם את אשתי שלא נתנה לי 'פאס', אבל עמוק בפנים ידעתי תמיד שהכל תירוצים. לא חמסין ולא נעליים (בטח לא 'אדידס'…). הסיבה האמיתית, הפשוטה והדי מביכה להימנעות מריצה היא שזה קשה. זה מזיע ומתנשף והופך את הזמן הפנוי, ובכן, להרבה פחות פנוי… למרות זאת, איכשהו בכל פעם שאני שומע את ה"אתה בא לרוץ?" הזה, אני מרגיש איזו צביטה קטנה של אשמה בלב. אולי זה בגלל שהמוצא שלי (שהאוכל שלו בצבע אפור ושמו מתחרז עם 'חולני'…) מחייב אותי לחוש אשמה אחת לשמונה דקות, ואולי זאת התחושה שאני מזניח את הבריאות שלי, ושהצביטה הזאת בלב היא בכלל פרומו למשהו חמור בהרבה….

כדי לדרוך לי על כל היבלות (שאין לי כי אני לא רץ…), הטרנד המגונה הזה תופס לאחרונה תאוצה (כן, כן – תרתי משמע), ויש חשש אמיתי שהוא לא הולך לשומקום. בטח לא רץ. כשאתה חי בגליל העליון תמיד יהיה ברדיוס של שלושה מטר ממך איזה מישהו שמתעורר כל בוקר ב05:00 ל-10 ק"מ / משתתף בקבוצת הריצה המקומית / מתכונן למרתון / כל התשובות נכונות. כדי להצדיק את אורח החיים המוטרף הזה הם יספרו לך תמיד על תחושת מסוגלות, על שיפור בדימוי העצמי ועל אגדה אורבנית, לפיה כשרצים מספיק זמן מתחילים אשכרה ליהנות מזה, אבל אני יודע שהכל קשקוש. הכיף האמיתי שלהם הוא לספר על כל זה לבטטות כורסה כמוני. וזה כבר באמת יותר מידי בשבילי. "אני לא אתן להם את הסיפוק הזה", חשבתי כשהורדתי את האדידס מודל 99' כחדשות שלי מהבוידעם, ויצאתי אל הכפור.

אני….לא….לגמרי….זוכר….את….ההמשך….כי….לא….הגיע……לי……מספיק…..חמצן….למוח, אבל 5400 פעימות לב מאוחר יותר זחל דרך הדלת מישהו שדומה לי קצת, רק עם קוצר נשימה מטורף ועם החלטה לא להישבר.

אז לא, עדיין לא נרשמתי ל"הר לעמק" למרות שנקודת הזינוק נמצאת ממש פה – ליד תל חי. למען האמת, אני מוכן להתערב שאם היו מציעים לטרומפלדור להשתתף הוא היה עונה "טוב למות, ולא לרוץ עכשיו 30 ק"מ בחום של 35 מעלות…". אבל משהו בכל זאת השתנה. צריך להיות וואחד פראייר כדי לא לנצל את אינסוף המסלולים המהממים שמתחילים 100 מטר מכל דלת בגליל העליון, ואם יש משהו שאני שונא זה לצאת פראייר.

אז אני יוצא בחמש בבוקר, רץ עם עגורים, עובר בין שדות, נחלים וחורשות, וחוזר מעוך לגמרי, אבל עם חיוך קטן: עוד מעט אוכל לספר על זה לחברים שלא רצים…