יש דברים שאתה פשוט לא שם לב אליהם כשאתה חי בעיר. חילופי עונות למשל.
כשגרנו בת"א אני לא זוכר את הקיר של הבית השכן מחליף צבעים כמו העמק שאני רואה בכל בוקר מהחלון, וגם הפריחות של ארלוזורוב כנראה לא יקבלו תמונת שער בנשיונל ג'אוגרפיק. לרשימת הדברים שקצת נדחקים הצידה במציאות שבין נתיבי אילון לים, אפשר להוסיף את טו' בשבט.
נכון, גם בגן בשדרות נורדאו לימדו את הבכורה שלי לשיר "השקדייה פורחת", אבל עד היום אני חושד שהשקדיה היחידה שדליה הגננת ראתה בחיים שלה היתה בצורת פיצוחים מצופים שוקולד בפיצוציה המקומית. אין מה לעשות – בשביל לחגוג את ראש השנה לאילנות יש צורך מסוים בקיומם של אילנות.

ואז עברנו לצפון.

"ראית שמחפשים הורים מלווים לטיול טו' בשבט של בית ספר?" זרקה לי הגברת הראשונה שלי לפני כמה ימים, ולא השאירה ספק לגבי זהות ה"הורים" האלה. מה רע? קצת טבע. קצת זמן איכות עם הילדה. לא ככה?! ברור שלא! מסתבר שדני רופ לא שמע על זה ש"בשבט חמה הפציעה ליום אחד", וכך, אחרי שבועות ארוכים של שמש נעימה חטפנו פה בצפון את האמ-אמא של הסופות, שאולי עשתה טוב לכינרת וכל זה, אבל גם סידרה לנו יום נטיעות שלקוח ישר מגיבוש לשייטת 13, כולל הישרדות בתנאי שטח קשים, הסוואת בוץ והריסת נעליים בשווי 450 ₪. וזה ממש לא נגמר פה. לצד הרקפות שהרימו ראש אחרי גשמי ה"ברכה" (אם מישהו יודע איפה הברכה הזאת גרה שיעביר לי בפרטי), התעוררו גם כל חובבי הסביבה והטיולים (מסתבר שכשהטבע כל כך קרוב הם רבים מאוד), שהחג המקסים הזה הוא שעתם היפה.

עוד לפני שהספקתי להפשיר מיום הנטיעות של בית ספר, התבשרנו על סיור הליקוט השנתי של הקיבוץ ומצאנו את עצמנו הורסים עוד זוג נעליים במרדף אחרי הלקטן המקומי, שגרר אותנו היישר אל תוך שדה הקוצים הקרוב למקום מגורינו. "אם רק נקלף לגדילן הקוצני הזה את הגבעול נגלה מעדן מלכים" היה הדבר האחרון ששמעתי לפני שהבוץ הגיע לי עד האוזניים. מעדויות של ניצולים, אני מבין שבהמשך בישלו שם גם מרק מסרפדים, הכינו קציצות מחובזה ולמדו שבמקום לעשב את הגינה אפשר פשוט לאכול אותה.

באמת מרשים מאוד.

את ט"ו בשבט הבא אני חוגג על סטייק בפוקאצ'ה-בר. חג שמח!