מעבר לצפון זה רילוקיישן לכל דבר.
ואני לא מתכוון לתעסוקה, לדיור או ל-10 דקות נסיעה אל המקיאטו הקרוב למקום מגוריך.
זה האוויר הנקי מידי, החניה הפשוטה מידי והשקט שפשוט שקט מידי, למי שהתרגל להתעורר בכל בוקר עם ציוץ משאית הזבל מתחת לחלון ועשן אגזוזי האוטובוסים.
עניין נוסף שאין לך סיכוי לחשוב עליו עד שאתה אשכרה נוחת פה הוא קוד הלבוש.
עם המעבר השלמתי עם הרעיון שחלק נכבד מארון הבגדים שלי יעלה קומה לבוידעם.
ביקשתי יפה סליחה מחולצות מיוחדות, צבעים חריגים, גזרות לא שגרתיות ובגדול- כל מה שעלול להיתפס מגונדר או בורגני מידי. עד היום אני מרשה לעצמי ללבוש דברים מסוימים רק כשאני עובר את קו חדרה לכיוון דרום, אבל על דבר אחד נשבעתי שלא אתפשר:

הטרנינג.

"אותי לא ייתפסו נגרר בסמרטוט האלסטי הזה", אמרתי לעצמי; "מקסימום- מהסלון לחדר השינה" . ידעתי שאני מגיע למעוז טרנינגים מבוצר, ושהמלחמה תהיה קשה אבל הייתי נחוש. והמלחמה אכן הייתה קשה.

מהרגע הראשון סומנתי ע"י אחת הילידות, ידידה שהיא במקרה גם אחת הכוהנות הגדולות של כת הטרנינגים. היא טרחה להעיר את עיני ליתרונות הפונקציונאלים העצומים של הטרנינג, וכשראתה שאני לא משתכנע בקלות קבעה שאני עסוק רק בחיצוניות, שטחי, וכמובן- הומו.
עבר חודש ועוד חודש, והחיים התל-אביביים שלי הלכו והתרחקו, עד שבחודש שעבר זה קרה: הייתי בטרנינג, בדרך למיטה, ונזכרתי שהבטחתי לאשתי לזרוק את הפח. השעה הייתה אחת בלילה. הסתכלתי ימינה ושמאלה, ראיתי שאין אף אחד ודפקתי ספרינט שלא היה מבייש את יוסיין בולט על סטרואידים.
ינשוף ושני חתולים מופתעים הספיקו לראות אותי אבל נראה לי שזהו.
הבעיה היא שהמדרון הוא כידוע חלקלק, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מתלבט:
לקפוץ לכלבו בטרנינג זה בסדר?
ולהביא את הילדה אל הגן?…
ומה אם זה רק לצאת דקה לחברים?…

אז אם גם אתם חושבים על מעבר לצפון, אני פונה אל הלב הציוני החם שלכם: נכון, את ביצת החולה כבר ייבשנו וגם את המלריה הצליחו לנצח, אבל המשימה הלאומית הציונית של זמננו היא אחרת לגמרי; הצטרפו אלי ולמאות נקלטים חדשים למאמץ משותף למיגור הטרנינג הקיבוצניקי והחזרתו אל מגרשי הספורט. ביחד נעשה את השינוי…