לפני 10-20 שנה הושק חגיגית הגבר המודרני. אחרי מיליון שנות אבולוציה שהפכו אותנו לבהמות הניאדרטליות והמאושרות שאנחנו, פתאום שינו לנו את החוקים בלי להודיע.
פתאום נהיה גברי לדבר על רגשות ולהיפתח. פתאום אתן מצפות מאיתנו להקשיב, להכיל, להיות אבות מעורבים (להבדיל מהבייביסיטרים שהיינו עד עכשיו) וגרוע מזה – לשטוף כלים.
הביקושים למאצ'ו הישראלי ירדו פלאים, ובמקום להתחבר לנשים מצאנו את עצמנו מתחברים לצד הנשי. המציאות המשתנה הכריחה אנשים כמוני לעבור חינוך מחדש שכלל גמילה מזורזת ממדורי ספורט, פרידה מהרגלים אהובים כמו גרבוץ וגרעפסים, ואפילו הדרה כואבת של המילה 'כוסית'. אבל אז, בדיוק כשסיגלתי לעצמי מבט עמוק מיוסר, למדתי להעמיד פנים שאני מקשיב , הבנתי מה זה פרנץ' בציפורניים ואפילו הצלחתי לבכות ב"אישה יפה", הכל התהפך עלי שוב.

זה קרה כשהתחלנו לתכנן את הבית החדש שלנו בהרחבה. רשימת מטלות מטורפת ומלחיצה התחילה להצטבר כמו ניירת מהבנק שאין לך כח לפתוח והגברת הראשונה שלי הסתכלה עלי בתקווה למצוא בי את הגבר ההוא מפעם; זה שייקח על הכתפיים הרחבות שלו את הפרויקט הפסיכי הזה ויג'נגל באלגנטיות נונשלנטית בין בנקים, משרדי ממשלה ובעלי מקצוע. היתה רק בעייה אחת קטנה עם זה: מהגבר המפואר ההוא נשארו מקסימום כמה פירורי טסטוסטרון, וגם הם ארוזים בנייר עטיפה ריחני עם דוגמאות של פרחים.

למי אכפת עכשיו שאתה מחובר לרגשות שלך?! איזו משמעות יש לזה שאתה יכול להצטרף אליה למרתון של 'האנטומיה של גריי', לעשות איתה פילאטיס ולאכול חסה?! עכשיו היא צריכה גבר גבר. זכר אלפא כריזמאטי ואסרטיבי, שיילחם בקבלנים, ישתה קפה עם הפועלים, יצרח בטלפון על פקידים של מנהל מקרקעי ישראל, ויבנה לה פאקינג בית. פתאום, בתוך רגע אחד, המושג 'כוסית' שוב מרחף באוויר, אלא שהפעם לא בכיוון הנכון…

מסקנה:
בפעם הבאה שאתן מעבירות לנו ערוץ באמצע משחק של ליגת האלופות, לוקחות אותנו איתכן לשופינג או מתייעצות איתנו מה כדאי ללבוש ואם הגיע הזמן לעשות גבות, קחו בחשבון איפה זה יכול להיגמר…